60 שניות / איילת גלעדי
בסוף נשארים רק הזיכרונות.
ותמונות שנצרבו עמוק בתוכך.
והדקה שלפני.
את זוכרת שרק דקה לפני היית שלמה כמו לא היית מעולם. ושמחה.
שמחה אמיתית כזאת שלא יודעת שבר מהו.
וכמו שעון חול הזמן הולך ואוזל ועוד מעט הכל ישתנה,
ויישבר לרסיסים דקים של כאב חד וקשה מציף וחונק.
ועוד מעט, ממש עוד דקה הזמן יעצור.
ואת לא יודעת ולא מתארת לעצמך ולא מוכנה לכלום.
וגם כשאת יודעת שאת צריכה לחכות למשהו בשניות שלפני את פשוט לא מחכה.
כי בשניות שלפני יש המון אור, ואת אפילו לא רואה,
ובשניות שלפני יש שלמות כל כך גדולה ואת לא יודעת שהשלמות הזאת קיימת.
ויש חיוך אמיתי מלא בשיניים צוחקות,
ועיניים שאין בהם כאב
וחופש אמיתי של חיים, פשוט חיים.
והשניות נספרות בשקט אינסופי ואת לא שומעת.
ועוד 10, 9, 8 שניות הכל ייעצר, הכל ישתנה, גם את. בעיקר את.
ואת זוכרת שראית סרט. את זוכרת ששתית קפה.
את זוכרת שבדיוק צחקת עם חברה. ירדת במדרגות, דיברת בטלפון, יצאת מהאוטו.
ואת זוכרת את השנייה הנוראה ששברה הכל,
את השנייה שהכל מסביב קפא,
ואת כל הרגעים אחרי. ואת הספירה לאחור.
איך לפני שנייה הכל היה טוב. לפני שנייה הכל היה שלם. לפני שנייה צחקת.
לפני 10 שניות היית שמחה.
לפני דקה היית מאושרת.
לפני שעה החיים שלך היו פשוטים ורגילים.
לפני יום. לפני שנה. לפני עשור.
ואת שבורה ובעיקר לא זוכרת איזו אישה את היית לפני.
כי מה שנשאר בסוף זה רק זיכרונות.
ותמונות שנצרבות עמוק בתוכך.
וכאב.
והדקה שלפני.
מצבות חיות / איילת גלעדי
בשבילכם אנחנו אחים שכולים.
בשבילנו, קיבלנו תואר שילווה אותנו כל החיים.
ולפעמים אנחנו מרגישים כמו מצבות חיות והזיכרון שלהם הולך איתנו לכל מקום. כמסתכלים עלינו רואים את ההחמצה. את מה שהוא לא הספיק.
כשמסתכלים עלינו רואים את האושר, שהיא אף פעם לא תחווה.
ולכל דבר שנגיע בחיים, תלווה תחושת הכאב של אלה שהיו ואינם.
של מה היה קורה אילו.
כי לפעמים, אנחנו כמו מצבות חיות. ומצבה אף פעם לא מספיקה.
תמיד רוצים את מה שיש בפנים. את הילד האמיתי. ומצבה זה דבר קר.
כמו הילד האמיתי שנמצא מתחת למצבה, קר, לא זז, מחייך או צוחק.
או סתם נושם. ואנחנו חיים ונושמים, זזים, צוחקים, מחייכים ובוכים
ובכל זאת לא מספיקים אף פעם.
כי כשמסתכלים עלינו- רואים אותם,
כשמחבקים אותנו, מנסים להריח אותם.
כששמחים איתנו, בוכים בגללם.
וכשהגעגועים לילד המת מציפים ומאיימים להטביע בכאב חד כל כך,
קשה להסתפק אפילו בנו.
והציפייה להמשיך בדרכם, לעשות דברים שאהבו, להמשיך לחיות.
כאילו לא נחצב בתכנו בור עמוק וחוץ מהאח או האחות, איבדנו גם משפחה.
כי המשפחה שהכרנו כבר לא קיימת.
ואמא כבר לא אותו הדבר, ואבא גם ואנחנו.
שרואים את הכל מתפרק.
ומתמודדים, עם אובדן, אישי, שלנו.
כי אנחנו גדלנו איתם, והכרנו אותם במובנים שההורים לא יכירו אף פעם.
חווינו את אותם החוויות, צחקנו מאותן שטויות, בכינו מאותם דברים.
ואיבדנו אותם, ונשברו לנו החיים.
אז לפעמים אנחנו מצבות חיות, ויש לנו תפקיד בהצגת החיים הגדולה,
קיבלנו כותרת. לשמור ולשמר. להחזיק ולחבק, לשמש נר זיכרון ומצבה חיה. להכיל ולקבל. ולשתוק. כל הזמן לשתוק. אז אנחנו שותקים וממשיכים.
ומנסים לא לחשוב מה היה קורה אילו.
ומנסים למלא את הבור המשפחתי.
ומקווים שיום אחד אולי נצליח.
אולי.
משפחת השכול / עידית בן ברוך
את החושך קורעת חותכת צפירה
מחרידת לב ומזעיקת נשמה
את דממת הערב במלוא עוצמתה חודרת
ובתוך נבכי לבי נוברת
אותו הקול הצורב בדממה
עוטף נשמתי בעצבון השממה
הכל מחריש היגון מזדחל
כמו עוטף את כולי בכעין צבת של ברזל
וכמו מאין משתלט האבל הלא מוכר
ומציף כל כולי כמו מכר מן העבר
ודמעות מתקבעות בזויות העניים
כמו זה מקומן מזה יום או יומיים
ושומעים הספור ורואים הפנים
וחשים כאב עצום הפועם מבפנים
וכל חבר שנפל הוא חברי שאבד
ואני מתגעגעת כמו הלך לי לעד
וישותו שאינה שנפקדה לעולמים
מותירה אותי לבד וחסרת ניחומים
וכל אלמנה דואבת קורעת את לבי
והאהבה שאיננה אבודה גם בשבילי
וחציו של הלב שנותר לו בדד
מחפש את חלקו השני שאבד
והילד שאת אביו כלל לא פגש
מעלה בי געגוע חזק ונרגש
תמונתו המביטה ממרומו של הקיר
כמו אומרת גם לי , אני פה להזכיר
והבן שאבד כמו היה זה בני המקסים
ואני כאמו מתרסקת לאלפי רסיסים
ובוכה את לכתו דמעות אש וברזל
והעצב משתלט ובכל כולי מתנחל
לא שכלתי , לא התייתמתי לא אבד לי היקר מכל
אך ביום זה, ולו לרגע אני חלק ממשפחת השכול
אני והשמיים / עידית בן ברוך
בוקר.
כף ידי אחוזה בכף ידו , ואני מביט בו מלמטה –
כמה גבוה , כמה חזק.
ועיניו צוחקות אלי כאומרות לי :
אני גאה בך. אני אוהב אותך.
והוא מניף אותי על כתפיו ונושא אותי אל הגן
ואני מאושר, אני בשמיים.
והשמיים תכולים וצלולים.
צהריים.
הוא בבית אורז תיק , מלטף אותי, מניח על ראשי לרגע את הכומתה
מחבק אותי חזק, לוקח את הרובה ויוצא.
ואני גאה , אני בשמיים.
והשמיים צבועים כחול עמוק .
ערב.
אמא בוכה. הרבה אנשים שאני לא מכיר מסתובבים עצובים ואומרים לי –
תהיה חזק.
ואני לא מבין. מחפש אותו , איפה הוא? למה הוא לא כאן איתי כדי לעזור לי?
כדי ללטף, כדי לחבק, כדי להסביר לי מה קרה, מה השתנה , למה הם באו ולמה אמא בוכה ?
ואני עצוב. והשמיים שחורים .
היום.
אני כבר גדול.ועבר הרבה זמן. והשמיים כבר לא שחורים. אך אני עדיין לא מבין . ואני צריך את כף היד המלטפת. אני צריך את החיוך המעודד, אני צריך את הגאווה שבמבט שלו.
אני רוצה שיחבק אותי חזק. שיגיד 'אוהב'
אני רוצה שיכיר אותי. שיהיה לצידי כשקשה. וגם כששמח.
אני רוצה לראות אותו , אני רוצה שיחזור.
ואני חסר. והוא בשמיים. והשמיים שוב תכולים וצלולים
