טיולים

גמזו-מצפה מודיעין - בעקבות מבצע דני
את המסלול נתחיל מתל גמזו, (נ.ג- 161) ונעשה תצפית לעבר מישור החוף, וכך נבין את משמעותו האסטרטגית של התל במבצע "דני". בתל עצמו היה ממוקם הישוב ג'מזו הערבי וגמזו המקראית. שימו לב, בתל ישנם הרבה בורות ושוחות לוחמים, יש לגלות ערנות. לאחר תצפית על האזור בעיקר לכיוון מישור-החוף, נתחיל לרדת בכיוון מזרח. על התל נראה חורבות בתים, בית קברות וכן בונקר המשקיף צפונה ששימש את הלוחמים במבצע "דני". לאחר מכן נרד מהתל לכיוון צפון מזרח, ונלך בשביל העפר הפונה מזרחה עד שנגיע למצבת זיכרון. אנדרטה זו היא לזכרם של שלושה ממפקדי ההגנה שנפלו ביום 20.7.48 כאשר הג'יפ שלהם עלה על מוקש, בעת שעשו סיור משלטים. מכאן אנו מתחברים לשביל חוצה ישראל המסומן במפת סימון שבילים. מהאנדרטה פונים לכיוון צפון מערב אל הדרך היורדת בין עצי הזית לכיוון היער. לאחר כ- 1200 מטר, על דרך העפר נראה באר מים הסמוכה לצומת דרכים כאן נתמזג עם נחל גמזו. בצומת נעלה צפונה לכיוון מצפה מודיעין, הבנוי בצורת לפיד ולמרגלותיו אמפי-תיאטרון, שנחנכו בשנת 1963. לאחר מכן נחזור קצת דרומה לכיוון קרחת היער. בחלקו העליון של קרחת היער נראה "מקדש תאילנדי' תרומת מחווה של מלך תאילנד "בומביל-הגדול", לרגל חמישים שנה למדינת ישראל. מהמקדש התאילנדי נפנה מזרחה לכיוון "דרך-החשמל", אותה קל לזהות, ע"י מעקב אחרי קו המתח של חברת חשמל. דרך זו עוברת במתווה נוף יפה, כשלצידה פסלי נוף, פינות חמד ומשחקים. תרומתה של חברת החשמל. בסיום הדרך נפגש בכביש 443, ליד פארק 'נאות-קדומים'. טיול מהנה.

ח'רבת רגב ח'רבת רגב-ונחל ענבה
המסלול מתחיל מח'רבת רגב נ.ג.- 202 (נמצאת על הציר של שביל-ישראל, במפת סימון שבילים). מפסגת הח'רבה נקיים תצפית על האזור, לכיוון מישור-החוף נצפה על ת"א, בצפון נראה את הרצליה ולכוון דרום ניתן לראות ביום טוב את נמל אשדוד. בכיוון מזרח נראה את תנופת הבנייה של העיר מודיעין, ואף את מבואות והרי ירושלים. (בתל עצמו ישנם הרבה בורות ומערות, נא לגלות ערנות). על התל ישנם שרידים של יישוב וחווה חקלאית. לאחר התצפית נרד בשביל בחזרה צפונה, לאחר כ- 50 מטר נפנה מזרחה בשביל. לשמאלנו נראה עץ שיזף גדול, כאשר לידו יש באר מים פעילה לעדרי הסביבה (נא לא לשתות מהמים). נחזור לשביל ונמשיך לרדת לכיוון מזרח, בוואדי למטע נראה עוד באר מים פעילה. נעלה על התל הסמוך, תל ח'רובה. שם נראה שרידים של יישוב ערבי, (בימי בית שני היה שם יישוב יהודי שהוציא לוחמים עזים כנגד הרומאים). לאחר סיור בתל, נצפין לכיוון נחל ענבה. בתוואי הנחל ניתן לראות שרידים של תחנות קמח עתיקות, דבר המעיד על חיים פוריים באזור.

נחל גמזו ובוסתני גמזו
צפונית למושב נמצא נחל-גמזו, שמהווה יובל של נחל איילון אורכו כ- 6 ק"מ. ראשיתו כ- 1.5 ק"מ מדרום-מערב למושב מבוא מודיעים, משם הוא יורד מערבה וחוצה את יער בן-שמן. ונפגש עם נחל איילון דרומית מזרחית למושב בן שמן.
את המסלול נתחיל במקום הנקרא 'ביר א-שמי' (במפת סימון שבילים מסומן בכחול), ע"ג דרך רומאית. שם נראה מערה על הצוק, מערה זו שימשה מקום מפלט לנזירים, על כך מעידים הצלבים החרותים בקירות המערה. ממול למערה ליד ערוץ הנחל יש מאגר מים ששימש את העולים לרגל וחיילים. כיום בריכה זו מהווה מקור מים לבעלי חיים, איילים וכו'. נמשיך לאורך הצוק מעט מערבה ונראה מערה קטנה (מערת קבורה מהתקופה החשמונאית) שמשקופה מעוטר בעיט, סמלה של האימפריה הרומאית. נמשיך מערבה לאורך יובל הנחל (המסומן בצבע שחור). רובו של תוואי הנחל שנמצא בתוך היער, עובר ליד הדרך הרומאית. חדי העין יבחינו בגתות, יקבים וכן עתיקות מהתקופה. לקראת סופו של היער תתמזגו בכרם זיתים בבעלותם של אנשי

מערת בר יוחאי- בגמזו
מאת:דר' שמואל זילכה
ידועה האגדה המפורסמת על אודות התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, אשר עקב התבטאותו נגד השלטון הרומאי בארץ, הוא נאלץ יחד עם בנו ר' אלעזר להסתתר במערה מפני הרומאים במשך שלוש עשרה שנה. בפתח המערה צמח עץ חרוב והתגלה מעיין, אלה שימשו למחייתם של התנאים.
אגדה זו מסופרת בגרסאות שונות בתלמוד הבבלי (שבת ל"ג,ב') ובתלמוד הירושלמי (שביעית ט',א') המדרש מביא את שמה של המערה: "מערתא דבקע..." המסורת המקובלת מייחסת את המערה שבאגדה לכפר פקיעין שבגליל העליון.
קיים מקור נוסף לסיפור ישיבת רשב"י ובנו במערה והוא בספר הזוהר (בתרגום מארמית): "ר' שמעון ברח למדבר לוד והסתתר במערה אחת, הוא ואלעזר בנו" (זוהר החדש, מדרש הנעלם). המושג "מדברא דלוד" מתייחס לאזור המרעה שמסביב ללוד, מקום בו מדבירים את הצאן. כן מובא בזוהר "ר' שמעון בר יוחאי ישב א- בבא מערתא דלוד"- בפתח המערה של לוד (ויקרא, דף ט"ו, א')
מערה זו נזכרת לראשונה במדרש: "מערתא דרחיקא מן לוד תלתא מילין"- מערה הרחוקה מלוד שלושה מילין (פסיקתא דרב כהנא, דף קל"ו, פסיקתא רבתי ל"ב, דף קמ"ח, ב'). וילנאי טוען: "בכל סביבתה של לוד, אין כל מערה. הקרובה אליה ביותר, היא מערה הנמצאת כ- 5 ק"מ ממנה סמוך לדרך אל מבוא- מודיעים ואל הקברים המיוחסים למכבים. המערה במצוק סלעים שימשה גם מקלט לנזירים נוצרים, כפי שמעידים הצלבים החקוקים בה" מיקום המערה מתייחס למערה הנקראת בערבית "אל חביס" (נ.צ. 1484 1476) שפירושו מקלט קטן לנזירים. היא נמצאת בבקעה קטנה במעלה נחל גימזו. באותו קו מצוק מערבית למערת "אל חביס" חצובה מערת קבורה מרשימה, המתאימה לשיטת הקבורה בתקופת החשמונאים. על משקוף המערה מסותת דמות העיט הרומי. קו המצוק נמצא בשולי בקעה אשר במרכזה נמצאת בריכת מים גדולה האוגרת נגר משני יובליו של נחל גמזו. ברוב ימות השנה ניתן למצוא מים בבריכה וגם בחודשי הקיץ. שם הבריכה מופיע במפות כ- "ביר א- שמי" שם זה "א- שמי" מצלצל פונטית בדימיון מפליא לשורש השם שמעון וביחוד לפי היגויו בערבית. יתכן ושם זה, הוא גלגול והד לאותה אגדה קדומה. גם שמה של המערה כפי שמופיע במדרש: :מערתא דבקע" (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח, דך פ"ח, ב'), יכול להתאים לתיאור מיקומה. המצוק פתוח לבקעה קטנה וחבוייה במפגש היובלים של נחל גמזו. כק"מ וחצי מזרחה, במעלה היובל הצפוני נמצאת חורבה המצויינת במפות כ "חרבת הטרסי". בתלמןד הירושלמי (כלאים ט', ו') מצוין "כנישתא דטרסייא דלוד"- בית הכנסת של הטרייסים בלוד. אם אפשר לשייך זאת לאותו בית כנסת קדום, הרי שיש לנו עדות נוספת לפעילות יהודית באזור, במאה השניה לספירה, תקופת פעילותו של רשב"י.
בהקשר לפקיעין, המקור לזיהוייה הוא הבריתא הנשנית בתוספתא, הירושלמי והבבלי: "מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בן חסמה, שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושוע (רבם) בפקיען" (תוספתא, סוטה ז', ט'). אותה בריטתא נשנית בשינויים קלים בתלמוד הירושלמי (חגיגה ע"ה, ד', י"ח, ד') וכן בתלמוד הבבלי (חגיגה ג', א'). מכאן שפקיעין על פי המקורות התלמודיים, לא היתה בגליל העליון, כי אם באיזשהו מקום בין שני מרכזי התורה יבנה ולוד. היא היתה מקום מושבו של ר' יהושוע בן חנניה. ישנן הצעות שונות לגבי מיקומה של פקיעין שבשפלה אך גם הן התבססו על הנחות וטיעונים שאין להם בסיס תיעודי או ארכיאולוגי.
ברצוננו להציע הצעה מקורית: לפי מקורות הספרות המדרשית הקדומה אשר בה מצוינת מערת רשב"י כ"מערתא דבקע" או לפי כתב אוקסופרד כ"מערתא דפקע" ובהסתמך על ספר הזוהר המייחד את מערת רשב"י, כ"מערתא דלוד" ובהסתמך על זיהוי של וילנאי, ש"מערתא דלוד" היא אותה מערה שבסמוך ל"ביר א-שמי", ועל סמך המקורות הנ"ל, שפקיעיך חייבת להיות בסמוך לדרך שבין יבנה ולוד, אנו רוצים להציע את מיקומה של פקיעין שבשפלה בסמוך ל"ביר א-שמי", ואכן קיימת חורבה הנמצאת בגבעה הדרומית ובגבעה המזרחית ל"ביר א-שמי" (נ.צ. 148 147), המצוינת במפות בשם ' זכריה. באתר זה נמצאו שרידים מהמאה החמישית והשישית לפנה"ס. אם כן נחזור לסיפור בתלמוד: ר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בן חסמה, שהיו בדרכם מיבנה ללוד, "קפצו" לפקיעין, הנמצאת בסטייה של 5 ק"מ בלבד מדרכם על מנת להקביל את פני רבם, ר' יהושוע בן חנניה בפקיעין(רש"י, חגיגה ג', א':" יום טוב הוא, שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים"). בפקיעין היה בית מדרשו של ר' יהושוע בן חנניה, כפי שבברור חיל שבדרום, היה בת מדרשו של ר' יוחנן בן זכאי ("תנו רבנן- צדק צדק תרדוף- הלך אחד ר' יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר ר' יהושוע בן חנניה לפקיעין", סנהדרין ל"ב, ב') וכפי שבני ברק היה מקום מושבו של ר' עקיבא. ר' יהושוע גם נזכר בין החכמים, שנמצאו בביתו של חברו ר' אליעזר הגדול בלוד, בשעת מותו (סנהדרין ס"ח, א').
יצוין שבספרות המרשית ובזוהר, נרקמו אגדות וסיפורים שקרו במערת לוד. נציין אחד מהם: מסופר על ר' נחום, תושב העיירה גמזו הקרובה שהיה נרדף בידי הרומאים ובהיותו קרוב לעיר, ראה המון חיילים אשר קיבלו פקודה לתפסו. הוא מיהר להסתתר במערה שהייתה שם. אז ציוה ר' נחום לעכביש אחד, לארוג את קוריו, כעין מסך, על פתח המערה. כשהגיעו החיילים אל המערה ההיא וראו את קורי העכביש- הלכו משם באומרם: שלא ייתכן לחשוב כי ר' נחום ניכנס הנה, כי אז היה המסך הזה קרוע.